דמיינו את זה: שמונה חודשים של תקווה בתוך הכאוס של הסיוע לפליטים

שמונה חודשים חלפו מאותו לילה שבו ירדתי מהמעבורת מאתונה באי היווני היפהפה הזה, ואני שתכננתי להתנדב רק שבועיים בבית ספר לילדי הפליטים שבכיוס, מוצאת את עצמי מנהלת ארגון סיוע ישראלי באי , ארגון שמעניק תקווה למאות פליטים מרחבי העולם, מסוריה, עיראק, אפגניסטן.

שמונה שעות מפליגה המעבורת מנמל פיראוס לאי כיוס , כיום התיירים כמעט ולא מגיעים לכאן, 3000 פליטים מתגוררים כיום באי, ורוב התיירים חוששים מהמפגש איתם. חשש לא מוצדק.

במרץ אשתקד ,שנה וחצי אחרי שפתחו את גבולות אירופה לזרם פליטים, הגיעו באיחוד האירופי לידי הסכם עם טורקיה לפיו כל הפליטים שהגיעו ליוון לאחר חתימתו יוחזרו לטורקיה. בתמורה יעביר האיחוד האירופי מיליארדי אירו לטורקיה. עד סגירת הגבולות עברו בנתיב הבריחה ליוון ומשם לאירופה כמיליון ורבע אנשים מסוריה, אפגניסטן, עיראק ועוד.

כאן נמצאים אלו שנשארו מאחור כשאירופה סגרה את הגבולות, והגיעו לפני שנחתם ההסכם. מעל־60 אלף איש. בכיוס ובאיים הסמוכים רשומים 13 אלף איש, ועוד עשרות אלפים נמצאים בצפון יוון, קרוב לאתונה ובתוך אתונה עצמה.

האלפים כאן ממתינים לבדיקות הסטטוס שלהם. האם יזכו במעמד פליט ויעברו הלאה לאירופה או שיוחזרו גם הם לטורקיה ומשם מי יודע? החודשים חולפים, האוהלים מתבלים, המחלות מתפשטות, ואין שום רמז לעתיד באופק. ארגוני סיוע ומתנדבים עצמאים מנסים לסייע ככל האפשר. שני מחנות יש כאן באי, הפליטים יושבים בהם, מנועים מלעבוד, מנועים מלצאת מיוון או אפילו מכיוס, נסמכים לגמרי על ארגוני האו"ם וארגוני הסיוע האזרחיים, ומחכים ליום שבו יקראו להם לראיון הגורלי, והיום הזה מבושש לבוא.

גם המקומיים בכיוס כבר עברו את רף הסובלנות שלהם כלפי הפליטים. הם לא ציפו להיתקע עם אלפי פליטים על אי שמיועד לתיירות. תושבי האיים כיוס, לסבוס, לרוס, קוס ואחרים, אלו שהיו ב2016 במרכז מועמדים כקבוצה לפרס נובל לשלום על מאמצי ההצלה שלהם בים במשך חודשים, מתחילים עכשיו להבין שהפליטים לא הולכים לשום מקום. יוון שעדיין מתמודדת עם המשבר הכלכלי ששחק את המדינה במשך 8 שנים רצופות, הגיעה לקצה גבול היכולת, למרות סכומי עתק שהאיחוד האירופי ומדינות אחרות השקיעו כאן בסיוע לפליטים, לא ברור מה נעשה עם הכסף. הכלכלה המקומית ממשיכה לקרטע והפליטים סובלים במחנות.

מתוך הכאוס הזה עולים וצומחים הדברים היפים ביותר, כמו קבוצת מתנדבים צעירים שהקימה לבד, ללא פרסום, ללא הכשרה, ללא כל ידע מוקדם, בית ספר לילדי פליטים. בשנה שחלפה עברו בבית הספר מעל אלף ילדים ובני נוער בין הגילאים 0 לעשרים, בכל זמן נתון מתחנכים בו מעל 200 ילדים, מבית ספר יסודי ועד לתיכון ומרכז נוער לשעות אחר הצהריים.

כמו המטבח הטבעוני הקהילתי שמספק חלק מהאוכל למחנות, מטבח שבו פליטים לצד מתנדבים מכל העולם מבשלים מדי יום ארוחות חמות למאות אנשים.

כמו קבוצות ההצלה שיזמו תושבים מקומיים שמפטרלים כל לילה בחופים כדי למשות מהים את אלו שלמרות הכל ממשיכים להגיע, ילדים, תינוקות ומשפחות.

וכמו הארגון שלנו, אימג'ן, שמביא ישראלים למפגש בלתי אמצעי עם פליטים. אנחנו מפעילים מרכז חינוכי למבוגרים, מעבירים שיעורים והכשרות שיעזרו להם להשתלב ולמצוא עתיד אחר במקום ליפול לנטל על הכלכלה המקומית כאן או בכל מקום שאליו יגיעו. ולא רק שיעורים. הקשרים האנושיים שיצרנו כאן הם מעבר לכל דמיון, מאות אנשים שהיו פעם אויבים, מעבר לגבול, הפכו לחברים קרובים. לאנשים שאוכלים יחד, צוחקים יחד, מתווכחים.

אחרי כל הטרגדיה הנוראה והמלחמות, היינו צריכים להגיע עד לאי היווני הזה לגלות שאנחנו יכולים לדבר. וכל הפרויקט הזה מופעל על יד מתנדבים ותרומות מישראל. אין עוד מקום בעולם בו אני גאה להיות ישראלית כמו כאן, בכיוס.

לפני שבועיים עגנה באי אוניית פאר ענקית, מאורע לא שכיח, והתיירים יצאו לשעה קלה אלינו, לשבת בטברנות, לקנות בחנויות, להצטלם על רקע החומות העתיקות. באחת החנויות שמעתי פתאום עברית, פניתי לדוברים בעברית, וכששאלו למעשי באי המרוחק שמעט מאד ישראלים מכירים, סיפרתי שאני מתנדבת באי עם הפליטים.

פליטים? כאן? איך נדע לזהות אותם? נזעקו

לא תוכלי לזהות, הם נראים בדיוק כמונו, השבתי. בדיוק כמונו.